טקסט על הפרויקט
סגור טקסט

ללא כותרת

 "את יכולה למצוץ לי, זה במילא לא יעמוד" אתה צועק לי מהחדר השני. אני בסלון, חושבת מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהעזתי בכלל לחשוב דבר מה. אתה ואני תחת קורת גג אחת.  אני מנסה טכניקות אחרות, כי "רוק על עור" לא יעזור לי במקרה שלך. גם לא "הדבקת ריסים על עפעפיים" או "מריחת צבע על שפה".

"אתה תהיה הפרויקט שלי השנה", אני חושבת וחצי ממלמלת דרך השפה העליונה. "מה גברת?" "אתה תהיה הפרויקט שלי השנה".

חוץ. שמש. מלח עז באוויר. אתה עם מחסום על הפה ואני משחקת בלהיות אבא שלך. איך הייתי אם הייתי אבא שלך? אני לא הייתי עוזבת.

אנחנו שוב בבית, כואבות לנו הכתפיים מה- 4X5 המוגזמת שבחרתי להתנהל איתה ועכשיו אין איך לזוז מהפרמטר הקבוע הזה במשוואה. "אבל את לוקחת בחשבון שזה מאפשר רק צילום באופן מסוים?" "כן, אני מניחה שזה משנה הכול, אבל לא איכפת לי".

אמא. מצלצלת. "לא ראיתי אותך שבועות ושמעתי שהיית בתל אביב. כרגיל, את משתינה עלי ואני אומרת שיורד עלי גשם". אני מסיימת את השיחה, ניגשת לספר הסקיצות החדש שבחרת בשבילי. "הגשת כבר משמרות?" אני צועקת מיד לעבר המעבר בינך לביני, "לא, עד הערב" "אז אנחנו מצלמים בחמישי. יש לי פריים חדש בראש". אתה מתקרב, אני יושבת אל שולחן הכתיבה, מתלבטת מהו צבע העיפרון המתאים לנוזל שישתין הזין שלך כדי להבין איך זה באמת נראה כשמשתינים עלייך. אולי היא תשנה את דעתה.

אני מוצאת נייר פרגמנט שרוף מהטוסטר, עליו חרוט: "גברת, מתנה קטנה בשבילך. אסדר כשאחזור. סורי על הבלאגן". אתה בכל מקום כמו זבוב ענקי על הקיר, כמו צפלין ששט מעלי באופן קבוע. ה"מה דני יגיד על זה כשהוא יראה?"

אז מתי אתה נגמר ומתי אני מתחילה? אני לא יודעת יותר מדי על זה כבר הרבה זמן. אני חושבת שבגלל שיותר מאתגר להצחיק אותך מלהעציב אותך כל העניין התחיל.

לאיזו הרפתקה אקח אותך היום? "אנחנו נוסעים לבאר שבע מחר, אתה מכיר מישהו שיוכל לצלם אותנו? עומר לא פנוי מחר". שמש קופחת, אתה ואני מנסים להדליק גחלים  במנגל – זה כמעט הרי נועד לכישלון. נהגים צופרים לנו מצדי הצומת – מה הם רוצים? גם אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים. להשיג. להגיד.

"הרי חייבים פריים פוליטי אחד בסדרה, זה ידוע," אני מסבירה לך. אתה מקשיב. נחגוג את יום העצמאות בבאר שבע, בצל אנדרטה לשחרור הכוסשליאמו. כמעט מאחרים לעבודה. מגישים אוכל לאנשים ומחייכים, מה זה מחייכים, תינוק לא מחייך ככה. אני רואה אותך שוב בלילה, נכנס למקלחת עם החלוק הלבן שלך, נקי-נקי, עוד לפני שהתקלחת.  "באיזה סרט הוא חי?! הוא חושב שהוא בקלאב מד?!" אני חושבת ונרדמת.

אז מתי זה התחיל, שפתאום נהייתי צריכה אותך שתחזיק לי את היד כשאני רוצה להגות דבר מה, כשאני מתאמצת להפריח דבר מה לאוויר דימויי העולם? מתי זה בדיוק קרה, שהבנתי שהמשוואה של גבר ואשה כמונו עלולה לגרום לי לדבר על כל מה שאסור לי להגיד על עצמי? על כל מה שאסור להגיד עליך?

 

הבית הזה הוא מקלט מבודד. אם הייתי צריכה לצלם אותו הוא היה בקתת עץ לבן מתקלפת עם כלוב ציפורים ענקי במרכז ופתח ענק לשמיים, תלוייה על ענן ששט במסלול קבוע בין ירושלים לאטמוספרה.

"כמה שטויות אני צריכה להמציא בשביל פשוט להתפשט?" אתה צוחק. "זה צריך להיות פריים מחווה ל'אמריקן ביוטי', אני אזמין אלפיים ורדים אדומים ונצטרך לתלות את ה-4X5 על התקרה ולצלם תשעים מעלות מלמעלה.